וישנבסקי נ' קלאב הוטל - ניהול (1996) בע"מ

פסק דין

בפני תביעה לשיפוי התובע בגין נזקים אשר אירעו לו במהלך חופשתו במלון הנתבעת באילת.

1. לטענת התובע, ביום 12/6/09 במהלך חופשתו במלון הנתבעת באילת, עת השתכשך בבריכה, נכנס לכף רגלו שבר זכוכית בגודל של 5 ס"מ וגרם לו לפציעה. לטענתו, פנה באופן מיידי אל המצילה וזו השיבה לו במילים :"מה יש עוד?". לטענתו מדברי המצילה נובע כי הנתבעת הייתה מודעת לקיומם של שברי זכוכית בבריכה ולמרות זאת, איפשרה רחצת אורחיה בבריכה. לאחר שהתגלתה פציעתו, עוכב התובע ללא קבלת כל טיפול רפואי על ידי הנתבעת ובסיכומו של דבר נאלץ להתפנות בעצמו לבית החולים יוספטל בשעות הלילה, שם קיבל טיפול על חשבונו לרבות טיפול תרופתי אנטיביוטי למשך 10 ימים. עוד טוען התובע כי בהמשך לטיפול בבית החולים יוספטל הוא נזקק לטיפול נוסף עת חזר מחופשתו לרבות זריקת טטנוס. אין עוררין כי לתובע לא נגרמה כל נכות כפועל יוצא מפציעתו ומשכך, תביעתו מבוססת על אב נזק של "כאב וסבל " ועוגמת נפש.

התובע מוסיף וטוען כי במהלך חופשתו הופרעה שנתו בלילה כפועל יוצא מרעש בלתי סביר אשר בקע ממועדונים הסמוכים למלון . לטענתו, על המלון חלה החובה למנוע את מטרד הרעש האמור ומשלא עשה כן, עליו לשפותו בגין חוסר הנוחות אשר נגרם לו כפועל יוצא ממטרד זה.

2. לטענת הנתבעת- תחילה, התובע לא תמך נזקיו בחוות דעת רפואית . כמו כן, לא היה ידוע לה על חתיכת הזכוכית בבריכה ובנוסף, עובדיה מבצעים ניקוי שוטף של השטחים במלון ואין היא יכולה להיות אחראית לכך, שמאין דהו השליך , ככל הנראה, שבר זכוכית לבריכה.

באשר לנזק הנתבעת טוענת כי התובע השהה את פנייתו למיון וכן, כי אין קשר סיבתי בין זריקת הטטנוס לבין האירוע המדובר הואיל וזריקה כזו יש להזריק מיד בסמוך לאירוע.

באשר לרעש – טוענת הנתבעת כי התובע בחר לבלות את חופשתו במקום מרכזי , הומה ורועש ואין לנתבעת כל שליטה על הרעשה בוקע ממועדונים מחוץ למלון .עוד טוענת הנתבעת כי ,המלון פועל באמצעים העומדים לרשותו על מנת להפסיק את המטרד ובכלל זה פניה לרשויות המוסמכות לטיפול בנושא.

הדיון:

3.במסגרת הדיון בפני העידו התובע וכן, נציג הנתבעת. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בכתבי בי- דין , הנני מוצאת כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי ולהלן יפורטו טעמי.

4.תחילה, באשר לטענות התובע הנוגעות לפציעתו ולנזקים אשר אירעו לו כפועל יוצא מפציעתו זו- לטענת התובע, עקב רשלנותה של הנתבעת, אשר מצאה ביטויה במחדלה מניקוי הבריכה כראוי – נגרמה פציעתו. האמור הינו במיוחד לנוכח העובדה שקיומם שברי זכוכית בבריכה, היו בידיעתה של הנתבעת .

5. עוולת הרשלנות קבועה בסעיפים 35 ו – 36 לפקודת הנזיקין (נוסח משולב ) תשכ"ח – 1968 ועל מנת להוכיחה נדרשים – קיום חובת זהירות, הפרת החובה, נזק וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.

בהתאם לסעיף 36 לפקודת הנזיקין , חובת זהירות: "מוטלת כלפי כל אדם וכלפי כל נכס, כל אימת שאדם סביר היה צריך באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להפגע ממעשה או ממחדל...".

בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון (פד"י ל"ט (1) 113), נקבע כי חובת הזהירות מתחלקת לשניים – חובת זהירות מושגית- במסגרתה יש לבחון את יחסי הרעות הקיימים בין סוגי המזיקים, אליהם משתייך המזיק, וסוגי הניזוקים אליהם משתייך הניזוק, מבחינה כללית וחובת זהירות קונקרטית - במסגרתה יש לבחון האם בין המזיק הספציפי לניזוק הספציפי, קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל, ולעניין הנזק שנגרם בפועל.

בהתאם לפסק דין זה , השאלה האם קיימות חובות זהירות אלו, תבחן לאור מבחן הציפיות. דהיינו, מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיזית) ומה אדם סביר צריך היה לצפות (כקטגוריה נורמטיבית). בעת יישום המבחן הנ"ל, קיימים לעיתים שיקולים של מדיניות משפטית, אשר יובילו אותנו למסקנה ולפיה, אף שסיכון מסוים ניתן לצפיה (כאפשרות פיזית), אין לדרוש צפיה כזו מבחינה נורמטיבית.

6. לאור האמור, יש לבחון תחילה, האם קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים בין בית מלון לבין אורח המלון הבא בשעריו. לענין זה , נקבע בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש( פ"ד ל"ז 113, בעמוד 125).  כי על בית מלון מוטלת חובת זהירות מושגית ביחסים בינו לבין אורחי המלון , חובה הנובעת בין היתר בשל היותו בעלים ומחזיק במקרקעין .

יתרה מכך, בת"א (מחוזי נצ') 123/93 יוסף עזרן נ' מוני הראל, תק-מח 95(2), 363 , 366 (1995) נקבע כי :

"בעלי ומנהלי בתי-המלון חבים חובת זהירות כלפי האורחים המתארחים במלונם. חובת זהירות זו, כלפי המוזמנים שלהם, רחבה יותר מחובת הזהירות של בעלי המקרקעין כלפי ברי-הרשות. במסגרת חובת זהירות זו, חייבים הם לנקוט,בכל אמצעי הזהירות הסבירים, כדי למנוע גרימת נזק למוזמנים שלהם.

חובת זהירות מושגית זו גם נלמדת, על דרך של קל וחומר, מחובת הזהירות המושגית שנקבעה בפסיקה, ביחסים שבין גוף ציבורי לבין משתמש בדרך ציבורית: בגן ציבורי (ע"א 343/74 גרובנר ואח' נ' עירית חיפה ואח', פד"י ל (141 (1); בבריכת השחיה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פד"י לז (113 (1) ועוד."

7. לאור קיום חובת זהירות מושגית נשאלת השאלה, האם חב בית המלון, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע- לטעמי התשובה לשאלה זו הינה חיובית.

בהקשר זה, הנני סבורה כי אמנם, בית המלון אינו יכול להיות אחראי, בכל זמן נתון לכל מפגע והוא יוצא ידי חובתו, בשיגרה על ידי תחזוקה שוטפת של המלון. יחד עם זאת, במקרה שבפני, העיד התובע כי התשובה אשר קיבל מאת המצילה, במענה לפנייתו היתה:"מה יש עוד" – תשובה ממנה ניתן ללמוד כי , כטענתו של התובע - הנתבעת או עובדיה היו מודעים לקיומם של שברי זכוכית בבריכה ומשכך, הנני סבורה כי היה על הנתבעת לצפות האפשרות לפציעת אורחי המלון המשתכשכים בבריכה . לענין זה, הנתבעת נמנעה מהבאת המצילה על מנת לסתור את עדותו של התובע משכך, מחד עדות התובע לא נסתרה ומאידך, בהימנעותה מהבאת עד חיוני ללא כל הסבר ניתן ללמוד חזקה הפועלת לרעת הנתבעת (ראה: ע.א. 548/78, שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760).